האם יש חיוב הסיבה למי שיש לו צער בזה

שאלות ותשובות מבית עם סגולה
שלח תגובה
עקיבא סילבר
משיב
הודעות: 104
הצטרף: 02 אוקטובר 2018 18:36

האם יש חיוב הסיבה למי שיש לו צער בזה

שליחה על ידי עקיבא סילבר » 21 אפריל 2019 03:08

חוה"מ פסח ע"ט
לכבוד גיסי ידי"נ הרה"ג יהודה שליט"א
שלו' רב וכט"ס
ע"ד המאמר שהבאתם בענין הסיבה הנני לסדר בע"ה הדברים אשר היו עמי, ועוד מה שנוסף ע"ז כעת.
הנה קי"ל לגבי גברי כהדעות החלוקין על הראבי"ה ומצריכין הסיבה גם בזמה"ז שאין דרך בהסיבה, והסתפקתי מה הדין באופן שלא רק שאין רגילין בהסיבה אלא באופן שהוא ממש צער לאדם שמסיב, האם בזה כו"ע מודו או לא.
ויש לחלק נידון זה לשני אופנים: האופן הא' מי שיש לו צער כל דהו מזה ואין לו תענוג מן ההסיבה, אבל יכול לסבול הדבר, ואין זה מביאו לצער שמבטלו מכל שמחת המועד. וזה מצוי מאוד.
והאופן השני מי שיש לו צער הרבה מזה אינו יכול לסבול הסיבה כלל רק אם יאנוס עצמו. כגון חולה או איסטניס גדול.
ומתחילה נכנס לנידון בזה הוא במין הראשון, ועסטד החקירה בזה היא האם שייכא צורת חירות גם באופן שיש לו צער, או שצורת חירות לא תיתכן באופן שמצטער על ידי מעשה החירות, דאין דרך בני חורין לצער ולכוף עצמם בישיבה של חירות.
א) והנה לגבי שתאן חי קי"ל ידי ד' כוסות יצא ידי חירות לא יצא, ידוע שחזו"א והגרי"ז ועוד מגדולי ישראל שתו מיץ ענבים אע"פ שאינו משכר.
והטעם שמעתי מהרי"ט זנגר שליט"א דמודו שאין בזה דרך חירות כמו ביין חי משום שאינו משכר, אלא משום שלא היו מסוגלין לשתות יין. [אם כי יש לדון בזה דאינו פשוט שהוא בכלל דין של יין חי].
והנה לגבי מי שאין מצוי לו אלא יין שמזיקו [כגון שאין לו מיץ ענבים או יין צימוקים וחמר מדינה הנזכר במשנ"ב שם שיכול לקחת תחת יין] קיימא לן בשו"ע או"ח סי' תע"ב שמחוייב לכפות עצמו ולשתות, ואעפ"כ לא מצינו שכפו עצמם גם על דין חירות לצאת באופן זה שלא על ידי מיץ ענבים ורק על ידי יין.
ויתכן ליישב דבריהם באחד משני אופנים, הא' לומר דבאופן שכופה עצמו דבר שמצטער ממנו, זה גופא אינו דרך חירות, וגם באופן שיכפה עצמו סו"ס ידי ד' כוסות יצא ידי חירות לא יצא, וא"כ לא הרוויח כלום. ואפשר לומר באופ"א, דבאמת אינו מחוייב לכפות עצמו בענין זה של דרך חירות.
והנה לעניננו זה פשיטא שהסיבה היא חיוב גמור, דהרי אם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ונמצא שא"א למלט עצמו כלל מזה, רק הנידון הוא אם באמת החירות לא שייכא בזה כגון באופן שמצטער, האם יצטרך באופן זה או לא.
ודבר זה יהיה תלי' בב' טעמי הנ"ל, דאם נימא שדרך חירות לענין מהות היין לענין ד' כוסות הוא אינו חיוב ונדחה במקום צער, לפי זה לעניננו הרי כבר נתבאר שהוא חיוב גמור כנ"ל, אבל אם נימא דרק משום שאין בזה שום עילוי באופן זה א"כ גם בהסיבה לא יהיה שום עילוי באופן שהוא צער.
והנה הבאתם לי קונטרס נפלא ושמו יקבנו "הערה בענין צורת מצות ההסיבה" וראיתי שכתב להוכיח מהראשונים שדין הסיבה הוא אף באופן שאין נוח לו מזה, וראייתו ממה שכתבו התוס' פסחים [צט ע"ב ד"ה ואפילו] ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות ע"כ. וכ"כ הריטב"א ואבודרהם ומרדכי.
והנה יש מקום לעמוד על צורת מצוות ההסיבה, דאם ההוכחה כמ"ש בקונ' הנ"ל שהיא צורה חיצונית לגמרי ולא צורת נוחות כלל, א"כ אם נניח שהסיבה באופן שהוא בלא כרים וכסתות אלא ע"ג ספסל בכלל היא צורה שאינה נוחה, א"כ הרי הדבר הוא חיצוני ולא מורגש בלבד, דהרי הוא דבר גלוי שאין לו כרים וכסתות.
אלא יש לומר לאידך גיסא שהיא צורה פנימית ולא חיצונית, והעני עצמו רגיל בהסיבה, אבל מ"מ חירות מעלייתא לא מנכר באופן שמסיב בלא כרים וכסתות, שאי"ז דרך בני חורין להסב באופן זה, אבל מאחר שהעני יודע להסב גם באופן זה אי"ז צער בשבילו. ומ"מ יניח איזה בגד או חפץ אחר על הספסל שיהיה צורת הסיבה כל שהיא כמ"ש העה"ש [סי' תע"ב ס"ד].
וידוע מה שאמרו כמדו' בשם הגר"א ז"ל וכ"כ העה"ש [סי' תע"ב ס"ב] דהטעם שבמשנה לא נזכר שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין היינו משום שבכל סעודה קבועה היו אוכלין מסובין, וא"כ ממילא נשמע דגם העני הזה שהוא בלא כרים ג"כ דרכו להסב תמיד.
וס"ד דכיון שאין בזה צורה חיצונית של דרך חירות גמורה לא יהיה מחוייב בהסיבה קמ"ל שלא נפטר מזה, כיון שיש כאן עילוי בדרך חירות לגבי הענין דהסיבה חירות היא טפי מישיבה. אבל באופן שהעני אינו רגיל בזה ויש לו מזה צער לא מיירינן מזה כלל.
ב) ומ"מ יש מקום מצד אחר, דגם אם נימא שיש צער בצורת ההסיבה שאדם בחר לעצמו, מ"מ אם יהדר אחר מיטה מתאימה ושולחן מתאים לקיום ההסיבה אפשר שתחזור לו הנוחות והנעימות ודרך החירות בהסיבה באופן המועיל, וא"כ אינו יכול לפטור עצמו במה שאומר שיש לו צער בצורת הסיבה מסויימת.
והרי זה דומה למי ששונא יין הבא מאספמיא ומחמת כן שותה מיץ ענבים, דעדיין יש לו לנסות יין שאר ארצות [אם מזומן שם] קודם שיחליט שאינו יכול לשתות יין.
אבל לא נדון בדברינו כאן בכל האופנים הללו, רק נימא דמיירי במי שכבר בדק ומצא כדי מידתו שיש לו צער בהסיבה.
ג) ומ"מ גם אם נקבל ההוכחה הנ"ל שהעיקר הוא הצורה החיצונית מ"מ יש להסתפק האם סגי שבזמן התקנה היתה כן הצורה החיצונית דרך חירות אע"ג שבזמננו הוא דרך צער, גם בהסתכלות החיצונית, ומי שאומר שיש לו תענוג בזה בטלו דעתו וכו', ויל"ע אם היה מ"מ שינוי מזמן הראשונים לזמנינו.
ד) והמין השני הנזכר לעיל באופן שיש לו צער טובא מזה ואינו יכול לסבול ההסיבה כלל רק אם יאנוס את עצמו, יש לדון באופן זה, דגם אם תמצא לומר שלא נתבטל דין הסיבה במי שיש לו צער מזה, דהעיקר הוא הצורה החיצונית של ההסיבה, עדיין יש לדון האם יכול לסמוך על הראבי"ה מחמת שעה"ד, והצד לפטור בזה הוא לפי מה שכתב הרמ"א דכל נשים שלנו מקרי נשים חשובות ואעפ"כ יכולין לסמוך על הראבי"ה.
והיה מקום לפרש בדעת הרמ"א דמצרף שני צדדין בזה, דיש מקום לומר דלא מקרו נשים של זמננו נשים חשובות ואם תמצי לומר דמקרו נשים חשובות מ"מ אולי יש לסמוך על הראבי"ה והוה ליה ספק ספיקא.
אמנם א"א לומר כן כלל בכוונת הרמ"א, חדא דהרי כתב להדיא דנשים שלנו מקרו נשים חשובות ואעפ"כ פטורות מהסיבה משום דסמכי' על הראבי"ה, ואם איתא שמצרף גם זה זה הוה ליה למימר נשים שלנו מיקרו ספק נשים חשובות, והרי סמך בזה על המרדכי שפסק כן דשים בזמננו חשובות הן, ועוד דמשמע שפטר כל הנשים אפילו אשת אדם חשוב מאוד וגדול המדינה, ואם סבירא ליה דטעם הפטור הוא רק משום ספק ספיקא, א"כ היה לו לציין דהיכא שיש רק ספק אחד ואין צד שאינה אשה חשובה חייבות.
ונראה מזה משום דלנשי דידן הוא שעת הדחק לכן פטר אותם משום דסמכי' על הראבי"ה. ולכאורה ה"ה שאר שעה"ד נמי יש לפטור.
וידועים דברי הרמ"א בהקדמתו תורת חטאת, שכתב וז"ל, והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי ז"ל דעבדו הכי, וכתב מהר"י מינץ בתשובותו סימן ט"ו דעני כל ימות החול ועשיר בערב שבת שוין הן ומכל מקום המנהג לומר להם הטעם זה מפני עניו וזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמים מתיר עכ"ל.
וזה הטעם שהקיל הרמ"א בנשים, ולכאורה גם במקום שעה"ד גדול יהיה היתר זה ג"כ.
ה) ויש לציין עוד לענין שעת הדחק, דלפי דעת הב"ח ושו"ע הגר"ז [תע"ב סט"ו] והאחרונים שפסקו דהסיבה היא רק לכתחילה ובדיעבד אין חוזר, דקי"ל בדיעבד כהראבי"ה, א"כ הרי כל שעה"ד כדיעבד דמי.
ויש לדון להרמ"א הנ"ל שמשמע שהחמיר בשעת הדחק דנשים יותר מדיעבד באנשים, וכן מפורש במ"ב לענין דיעבד שצריך לחזור, ואפשר דכיון דרבים מחמירין בהסיבה כנגד הראבי"ה, היכא דנהוג להקל נהוג והיכא דלא נהוג להקל לא נהוג [ועדיין יש לדון במי שיש לו צער האם לדמותו לנשים דנהוג וה"ה שכלול בזה שעה"ג, או לדמותו לדיעבד דלא נהוג].
ובמהרי"ל [מנהגים דיני הסדר אות כ] כ' לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסבה אין לנו לעשותה בלילה הפסח, דמה חירות שייך בזה, אדרבה דומה לחולה. וכן דעת הראב"ן ג"כ כהראבי"ה.
ו) ושו"ר לגבי מכה בשמאלו, שכ' בכה"ח [ס"ק כב] דלא תקנו חז"ל אלא דרך חירות ולא מי שיש לו צער, ומי שיש לו מכה אי"ז דרך חירות, וז"ש הבה"ל סי' תע"ב דאפשר דלא תקנו במי שיש לו מכה, וכן הובא מחוט שני [הל' פסח פי"ז סק"ה] שמי שבכל אופני ההסיבה יהיה לו צער [באופן שהוא צער גופני] פטור מהסיבה.
והנה לולא דברי הנ"ל היה גם צד לומר דהסיבה היא תקנת חכמים שתהיה תורת חירות, ולא ביטלו תקנתם מפני היחיד שאין לו דרך חירות בכך. אבל חזינן בדבריו שנקט דמעולם לא היתה תקנה לחייב הסיבה במי שיש לו צער ברור מזה.
ז) ואולי יש להוכיח מרמ"א הזה גופא לענין הנידון הראשון דלעיל דאע"פ שאצל נשים הוא שעת הדחק אכתי בעי' לסמוך על הראבי"ה, ולא אמרי' שאי"ז דרך חירות.
אבל יש לדחות, חדא דיש לומר דנשים הוא שעת הדחק מפני הכבוד ולא מפני צער, וכבוד אינו מבטל מה שצורת ההסיבה היא דרך חירות, ועוד יש ליישב דבעי' לסמוך על הראבי"ה מחמת שהוא שעה"ד כדי לקבוע מנהג שנשים אינן מסיבות [והטעם משום שלא חילקו שלא לבייש את אלו שלא ניחא להו להסב דומי' דסלי נצרים וכו' עי' בספ"ג דמו"ק דף כ"ח], אבל אם הוא רק מחמת הטעם הנ"ל שאי"ז צורת חירות לא כל אשה תהיה פטורה וק"ל.
ח) ומ"מ למעשה נראה שקשה לסמוך על היתר באופן הראשון הנ"ל מסתימת הפוסקים שלא הזכירו פטור כזה.


להערות והארות ניתן ליצור קשר במייל s0527155401@gmail.com

שלח תגובה